<h1>חדושי רבינו פרץ — נזיר</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[נזיר ט' ע"א] גמרא. אמרי ב"ש [אומרים] הוי נזיר [ואמאי] מכל אשר יעשה אמר רחמנא. פירוש בני הישיבה היו מתמיהין על מתניתין דב"ש אומרים נזיר, אמאי מגפן היין אמר רחמנא אבל מגרוגרות לא הוי נזיר. אין אדם מוציא דבריו לבטלה. גבי ערך כלי או [פחות] מבן חדש נותן דמיו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ונתן לשם דמים. והכא נמי כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה נימא אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין. בגמר דבריו אדם נתפס. גבי [ה"ז] תמורת עולה תמורת שלמים, דקאמר דהוי תמורת עולה ושלמים ותרעה עד שתסתאב, ויביא בדמיה, חציה עולה וחציה שלמים, דנתפוס לשון שניהם. והכא נמי נימא תפוס לשון שניהם, וכי אמר מעיקרא הריני נזיר היה דעתו לגמור ולפרש מן הגרוגרות. והוי נדר ופתחו עמו. פירוש פתח היתירו, שמגלה לנו שלא נתכוין ללשון נזירות. תימה, למה לי למימר דבית הלל סברי כר' יוסי, נימא משום דסבר כת"ק דר' מאיר דאדם מוציא דבריו לבטלה. דהא טעמייהו דב"ש אינו אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ונימא דבית הלל לא סברי הכי. ועוד קשה אמאי קאמר [דב"ש] סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לימא דב"ש סברי כמאן דאמר דתפוס לשון ראשון וגרוגרות ודבילה לאו כלום. ועוד קשה כיון דב"ה סברי כר' יוסי מאי טעמיה דר' יהודה דאמר לכולי עלמא אינו נזיר, הא סבירא ליה לר' יהודה בפ"ב דזבחים [ל' ע"א] דתפוס לשון [ראשון] דקאמר כל [ש]מחשבת זמן קדמה וכו'. לכך נראה לפרש דלת"ק ב"ש סברי כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, משום דלא סגי ליה למימר תפוס לשון ראשון, דלא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים שהן שני דברים, ושייך בהו למימר תפוס לשון ראשון, אבל הכא אין כאן לשון ראשון ולשון שני. שהרי מן הגרוגרות אינו אלא פירושו דהריני נזיר, דגומר דבורו ואומר מן הגרוגרות, [ומשום הכי] שייך לומר דאית להו לבית שמאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והא דקאמר ובית הלל סברי כר' יוסי וכו', הכי פירושה, אפילו סבירא לן בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון, הכא יש לנו לומר כר' יוסי, דגבי ערך כלי ופחות מבן חדש [ערכין ה.] שייך שפיר לומר הואיל ואין ערך לכלי ולא לפחות מבן חודש, דרצה לומר דמים, וקרי להו ערך. אבל הכא אם לנזירות נתכוין, כיון דאמר הריני נזיר למה היה לו לומר מן הגרוגרות. וגם תפוס לשון ראשון נמי לא שייך כדפירשתי שהכל לשון אחד. ולכך יש לנו [לומר] דכ"ע [אפי'] ב"ש כר' יוסי דאמר גבי תמורה, דבגמר דבריו אדם נתפס וכי אמר הריני נזיר היה דעתו לומר מן הגרוגרות [ונדר ופתחו עמו הוא]. כך לשון הקונטרס.
ולשון פרישת אבא מרי ז"ל כך היא. [נזיר ט' ע"א] אין אדם מוציא דבריו לבטלה, גבי ערך כלי דאמרינן דגמר ונדר לשם דמים. הכא נמי דלא שייך נזירות בגרוגרות דרצה לומר נזירות ממש מיין. והתוספות הקשו (ד)מי דמי, התם איכא למימר דקורא לדמים ערך אבל הכא איך נאמר דקרי ליין גרוגרות. ותירצו דנימא דמאחר שאינו מוציא דבריו לבטלה, נאמר מיטעי טעי וסבר דיש נזירות לגרוגרות. ולקבל נזירות נתכוין, ואע"פ שאמר גרוגרות כונתו ליין. וב"ה סברי כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס. וא"ת והלא ר' יוסי אף בגמר דבריו קאמר וכל שכן בתחלה. אם כן הכא יהא נזיר כמו תחלת דבריו דאמר הריני נזיר. וי"ל דהני מילי היכא דשניהם יכולים לחול, כמו גבי תמורה שיכולים ליקח בדמי התמורה עולה ושלמים, אז אמרינן אף בגמר דבריו אדם נתפס. אבל הכא דאינם יכולים לחול שניהם, אם כן יחול האחרון. ובאחרון לא שייך נזירות, כי אין נזירות בגרוגרות. ולכך לא הוי נזיר. ובתוספות פירשוהו בלשון זה, דהכא לא שייך לומר תפוס לשון ראשון, משום דמן הגרוגרות הוי פירוש דהריני נזיר, ואינם שני מאמרים כמו עולה ושלמים. ובזה ניחא קושיא שיש להקשות דהיכי קאמר רבי יהודה במתניתין דאינו נזיר (ואית) [והא אית] ליה בזבחים דתפוס לשון ראשון. אלא היינו טעמא כדפרישית דלא שייך לומר תפוס לשון ראשון מטעמא דפרשינן. וכן נמי ניחא בהא קושיא אחרת דיש להקשות, למה לי לומר טעמייהו דבית שמאי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. לימא משום דאית להו תפוס לשון ראשון. מאחר דטעמייהו דבית הלל הוא משום גמר דבריו. אלא צריך לומר כדפרישית דלא שייך הכא לומר תפוס לשון ראשון. וא"ת אמאי לא קאמר ובית הלל סברי אדם מוציא דבריו לבטלה. וי"ל דא"כ הוה מתוקם ר"מ כב"ש. להכי מייתי ההיא דרבי יוסי לומר דרבי מאיר סבר כב"ה דאינו נזיר. ובתוספות תירצו בלשון הזה, דלהכי לא קאמר ובית הלל סברי אדם מוציא דבריו לבטלה. משום דרוצה לישב דב"ה אפילו למ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה, וקאמר דאפי' למ"ד בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה אית ליה דהכא לא שייך למימר הכי, משום דבגמר דבריו אדם נתפס. וא"ת איך נאמר דלרבי מאיר דאית ליה אין אדם מוציא דבריו לבטלה מודה כב"ה דאינו נזיר, והלא בכלי לא שייך ערך, ואפילו הכי קאמר דמשלם שוויו היכא דאמר ערך כלי עלי, הכא נמי ליהוי נזיר לר' מאיר אפילו היכא דלא שייך ביה נזירות. וי"ל דלא דמי, דהתם נהי נמי דלא שייך ערך בכלי, מ"מ משמע לשון דמים. ולהכי קאמר רבי מאיר דנותן דמיו. אבל גבי גרוגרות דלא שייך נזירות כלל אפילו ר' מאיר מודה. עד כאן מפרישת אבא מרי ורבי זלה"ה מלבד מה שכתבתי בו בשם התוספות.
תוספת פרץ כהן, וקשיא לי דהא לא הויא פלוגתייהו דב"ש וב"ה בחד טעמא משום דנקט טעמייהו דב"ש משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ונקט טעמייהו דב"ה משום דבגמר דבריו אדם נתפס. והרי הוה ליה לאפלוגינהו בחד טעמא, או דלימא דב"ש סברי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה סברי דמוציא. או דלימא דב"ש סברי תפוס לשון ראשון וב"ה בגמר דבריו. והרי לפי מה שלקח הלשונות אין המחלוקת תלוי בהם. שהרי מ"ד אין אדם מוציא דבריו לבטלה [יכול לסבור בגמר דבריו אדם נתפס. ומאן דאמר בגמר דבריו אדם נתפס יכול לסבור אין אדם מוציא דבריו לבטלה]. ואם נבוא לפרש דרצה לומר דמשום דאית להו לב"ש דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לא נאמר דגמר ליהוי במשמעותו. אלא דרצה לומר דמיטעי טעי ונתכוין ליין כדפרישית, ואין גמר דבריו במשמעותו. וב"ה לימא דבגמר דבריו אדם נתפס והוי נמי גמר דבריו במשמעות. הרי ג"כ ליקשי דאיך נימא דסברי ב"ה אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אמאי אזלינן בתר לשון גמר דבריו, הא כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה צריך לומר דקבל משמעות דבריו כי אם ביין כדפרישית. ואם נאמר דרצה לומר דאזלינן בתר משמעות לשון גמר דבריו דלא נפיק ליה מפשטיה, אם כן נימא דאדם מוציא דבריו לבטלה. וא"כ הול"ל דב"ש סברי אין אדם מוציא וב"ה סברי דמוציא. ועוד אפילו אם נאמר דרצה לומר דב"ש סברי משום דאלימא להו סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה (מפרש גמר) [מגמר מפורש] לאפוקי [ממשמעותו לומר] דנתכוין ליין ומיטעי טעי. דאע"ג דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, לא מפקינן למשמעות גמר דבריו מפשטיה ונימא דה"ק דדוקא גבי ערך ודמים נימא דאין אדם מוציא אבל גבי גרוגרות ויין לא כדפירשתי. אפילו הכי קשיא, דלא הוה ליה למימר כי האי לישנא דבגמר דבריו אדם נתפס. אלא הוה ליה למימר ב"ש סברי משום דאינו מוציא דבריו לבטלה לא לגרוגרות איכוין, [וב"ה] סברי דאפילו הכי לגרוגרות איכוין בדבריו, ולא לימא גמר דבריו. שהרי אין לשון גמר דבריו משמע דאתיא לאפוקי דלא תיפוק ליה מפשטיה, אלא משמע דאתא לאפוקי תחלת דבריו ודלא נימא תפוס לשון ראשון. ונראה לי דהכי קאמר, דמשום סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סברי ב"ש דאזלנן בתר לשון ראשון דהריני נזיר, דמשמע נזירות. וא"ת א"כ למה הוצרך לומר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא [יאמר] דתלי טעמייהו משום תפוס לשון ראשון [וי"ל דהא פירשנו לעיל דלא שייך תפוס לשון ראשון] כי אם גבי שני מאמרים כמו עולה ושלמים. הילכך לא מצי תלי פלוגתייהו בתפוס לשון ראשון ולימא טעמייהו דב"ש בהא משום תפוס לשון ראשון משום דלא שייך הכא האי סברא. אלא מצי למימר דמשום סברא דאין אדם מוציא פסקינן לדיבוריה ועבדינן כאילו אמר הריני נזיר לבד, ועבדינן מאי דאמר מן הגרוגרות כאילו לא אמר כלום. וגם צ"ל דאית בעלמא דהיכא דהוו שני מאמרים כתמורת עולה ושלמים דתפוס לשון ראשון. הילכך מאחר דבעלמא [סברי] דלשון שני אינו עיקר, אע"ג דהכא לא שייך לומר תפוס לשון ראשון מפני שהכל מאמר אחד הוא לא נוכל לחלקו לשנים לומר דנתפוס תחלת המאמר ולומר שהוא עיקר וסופו פירוש של התחלתו. מכל מקום מטעם דאין אדם מוציא ניקח תחלת מאמר ולא סופו, מפני שהוא מאמר אחד ולומר שהוא עיקר, וסופו לא כלום חשוב. ולהכי לא אמרינן דמאחר דאין אדם מוציא יפרש סוף המאמר דגרוגרות רצה לומר יין כמו ערך בדמים. משום דאין סברא לעשות מגרוגרות יין, כמו מערך דמים דקרובים זה לזה. הילכך לא מהני טעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לומר כן. אבל טעמא דאין אדם מוציא מהני לומר דניקח תחלת המאמר ולא סופו בגוונא דהכא דסתרי אהדדי ראשו וסופו ניקח תחלת המאמר ולא סופו מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, מאחר דבעלמא נמי היכא דשני מאמרים [סותרים זה לזה] הוי ראשון עיקר. וא"כ אם לא טעם דבעלמא הראשון עיקר הכא לא הוי כן (הכא) משום דאין אדם מוציא [ניקח לשון] ראשון כיון דבעלמא האחרון עיקר. אבל משום דבעלמא הראשון עיקר נימא הכא דאע"ג דלאו שני מאמרים דבעלמא לומר דהראשון עיקר, משום [ד]מאמר אחד הוא. מ"מ סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה תועיל לומר דניקח תחלת המאמר. ולהכי הוי נזיר. וב"ה סברי דבגמר דבריו [אדם נתפס] ובעלמא הגמר עיקר. הילכך לא מהני הסברא דאין אדם מוציא לומר דתפוס תחלת המאמר ונעזוב סופו. דאדרבה בעלמא השני עיקר וכן הכא הסוף עיקר. וגם לאפוקי ליה מפשטיה כמו גבי ערך ודמים, הרי פירשנו דלא דמו. הילכך אית להו [למימר] דלינקוט ליה כפשטיה, ודלא קבל נזירות כלום במשמעות גרוגרות. וניחא דמפרש בכל חד מינייהו עיקר טעם פלוגתייהו. עד כאן תוספת.
[נזיר ט' ע"א] והא נדר ופתחו עמו הוא. פירשו בתוספות דפתח ר"ל פתח מוצאו (כחרטת) [כחרטה] וביטולו. דאע"ג דאין אדם מוציא, דוקא גבי ערך שייך לומר דדמים קאמר. אבל הכא אם כונתו ליין, אחרי שאמר הריני נזיר לא היה לו לומר גרוגרות. ופריך ולב"ש נמי נדר ופתחו עמו הוא. דלא דמי [להא] דאין אדם מוציא כר' מאיר דגבי ערך כדפי'. ל"א נדר ופתחו עמו דכשאמר הריני נזיר וחזר ואמר מן הגרוגרות היה לנו לומר דמיהדר קא הדר ביה ממה שאמר הריני נזיר, ותוך כדי דבור כדבור דמי. עד כאן לשונם. תוספת פרץ כהן, ונראה לי יותר לשון שני מן הראשון, משום דללשון שני מתקיים שפיר לשון נדר ופתחו [עמו] הוא, שיש כאן נדר וחרטה. אבל לפי לשון ראשון לא היה שם נדר מעולם. ולא היה לו לומר נדר ופתחו [עמו] הוא אלא שלא היה כאן נדר מעולם. עד כאן תוספת.
<h2>דף ה:</h2>
[נזיר ס"א ע"א] בני ישראל מעריכין. פירוש לומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי. ולא הגוים מעריכין. אע"פ שהם בכלל נדרים ונדבות כישראל. יכול [לא] יהיו נערכין. פירוש אם אמר ישראל ערך גוי עלי. ת"ל איש איש.
[נזיר ס"ב ע"א] איש כי יפליא. דכתיב גבי ערכין. למה לי. פירוש איש דכתיב לרבות גוים להיות נערכין, כדאיתא בברייתא דלעיל, למה לי. מכדי הא איתקיש (ל)ערכין לנדרים דאמר רחמנא נדר בערכך ותניא גבי נדרים איש מה ת"ל איש איש לרבות גוים שנודרין וכו'. פירוש וכיון דקיימא לן דגוים נודרין נדרים ונדבות כישראל אפילו אישתיק מאיש דערכין לא הוה מוקמינן מיעוט דבני ישראל דכתיב גבי ערכין למעוטי גוים לומר שגם אינם נערכין, אלא למעוטי לבד שאינם מעריכין אבל (בהא) [מיהא] נערכין. משום דסברא היא להשוות נדרים לערכין בכל מה שנוכל. תוספת פרץ כהן, רוצה לומר, כיון שיש לנו להשוותם, דאיתקוש להדדי, אית לן לאוקומי המיעוט דבני ישראל דוקא למעוטינהו דאינם מעריכין, ולא לומר דגם אינם נערכין. דאין לנו לאפוקי ההקש מכל וכל. אלא נוקי המיעוט במעריכין וההקש יתקיים בנערכין. ויש ספרים דגרסי "אי הכי איש כי יפליא הכתוב גבי ערכין למה לי". ונראה לי שאין לגורסו משום שאין כאן אי אמרת בשלמא. ואינו נקשר לסוגיא של מעלה. שהתחלת סוגיא אחרת היא.
[נזיר ס"ב ע"א] הניחא למ"ד. במסכת ערכין [ה' ע"ב]. בני ישראל נערכין ולא גוים יכול לא יהיו מעריכין ת"ל איש [וכו'] הא אפילו [תינוק בן חדש בר עירוכי הוא]. פירוש וא"כ גבי נערך לא שייך להזכיר מופלא סמוך לאיש, שאפילו בן חודש נערך. לשון הקונטרס. ומשני לאיתויי גוי גדול. פירוש למעוטי גוי גדול. דאע"ג דגוי גדול הוא אם אינו יודע להפלות לא. משא"כ בישראל, דלא בעי יודע להפלות בגדול. וצריך לומר דאם אינו ענין לערכין, דהא אין [גוים] מעריכין, תנהו ענין לנדרים. והאי דקאמר יכול לא יהיו נערכין ת"ל איש, לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא. דעיקר קרא כי אתא לגדול שאינו יודע להפלות אתא. ונערכין מסברא הוא, משום דיש לנו להשוותם לנדרים במה שנוכל, והם נודרין כישראל. לשון הקונטרס.
[נזיר ס"ב ע"א] תוספת פרץ כהן, איש כי יפליא דכתיב גבי נזירות למה לי, הא אתקיש נזירות לנדרים ונדרים לערכין, כי יפליא למה לי. כך כתוב בספרים. וכן נראה דפריך למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא ודאמר כי יפליא דערכין לאיתויי מופלא סמוך לאיש, מקשה דכמו כן כי יפליא דנזיר אי אתא לרבויי מופלא סמוך לאיש הרי לא צריך. דכיון דרבינן ליה גבי ערכין מכי יפליא דערכין, ונדרים אתקוש לערכין ונזירות לנדרים אם כן ידעינן ליה מהקישא דנזיר. ואם כן לישתוק מינה, אי נימא דלמ"ד מופלא סמוך לאיש אתא. אך למ"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא לא שייך למיפרך איתקוש נזירות לנדרים ונדרים לערכין ודנימא בנזיר כמו בערכין. וא"כ לישתוק מכי יפליא דנזיר. דמהיקש דערכין חזינן ליה. דלא מצי למיפרך הכי. משום דאדרבה נזיר [הוי] הפך דערכין. דלגבי ערכין מרבינן מכי יפליא גוי מופלא סמוך לאיש למ"ד דגוים מעריכין, ולמ"ד גוים נערכין אבל לא מעריכין דבעי שיהא יודע להפליא כדאסיקנא. ובנזיר ממעטינן גוי אפילו גדול ואפילו יודע להפלות. וא"כ לא מצי למיפרך ולישתוק מיניה דבהקישא דערכין חזינן ליה. דאדרבה דינו הוי הפך מדין ערכין. הילכך לא שייך למיפרך הא איתקוש כי אם אליבא דמ"ד דמופלא סמוך לאיש דאורייתא. הילכך נראה דאין לגרוס כן, שהרי אין נראה לפרש דנקיט פירכיה אליבא דמ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא כיון דאיכא פלוגתא בהכי. וגם דלעיל הוה פריך הניחא למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אלא למ"ד דרבנן וכו'. אלמא קא נקיט לסוגיין אליבא דכולי עלמא, וכמו כן פירכיה אית ליה למינקט אליבא דכולי עלמא. אלא גרסינן "כי יפליא דכתיב גבי נזיר למה לי". ול"ג "הא איתקוש וכו"'. ופריך אליבא דכו"ע בין למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא בין למ"ד דרבנן. דלמ"ד דאורייתא לא איצטריך למופלא סמוך לאיש, דמהקש חזינן. דנזיר [איתקוש] לנדרים ונדרים לערכין, כמו שכתוב בספרים. ולמ"ד דרבנן (ור' יוסי) [מרבינן גוי מופס"ל] גבי ערכין וגבי נזיר ממעטינן גוי, אם כן לא אתי למילי דגוי. אם כן קשיא לן למאי איצטריך לכותבו ולמאי אתי. ואי גרסינן ליה נוכל לומר דאע"ג דלא שייך איתקוש וכו' כי אם למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא, שבשביל כך לא נימא דלא פריך כי אם למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא. אלא פריך לכולהו דאף למ"ד דהוי דרבנן קשיא כדפרישית למאי אתא. אלא נקט הא איתקוש וכו' כדי לתת טעם דגם למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא קשה משום הא איתקוש, וכל שכן למ"ד דמופלא סמוך לאיש דרבנן דליקשי טפי דלא מצי אתי כי יפליא דנזיר למילי דאתי ההיא דערכין. משום דאדרבה דהוי נזיר הפך דערכין כדפרישית. ולא הוצרך לפרש טעם פירכתו למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן, דממילא ידעינן דלא אתי למילי דאתי ההיא דערכין. אך הוצרך לפרש טעם פירכיה למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא אמאי פריך דלמאי אתא ודלא נימא דנוקי ליה כדאוקימנא כי יפליא דערכין. עד כאן תוספת.
<h2>דף ט:</h2>
[נזיר ח' ע"ב] מנינא שני. פי' כיון דאמר כמנין ימות החמה או כמנין הלקטי קייץ הוי כאלו אמר נזיריות. אבל אמר כימות החמה או כהלקטי קייץ נזירות אריכא קביל עליה. לשון הקונטרס. עד שיאמר הרי עלי נזירות בהדיא. ר' יהודה סבירא ליה [כותיה] בחדא ופליג עליה בחדא. פירוש סבירא ליה כותיה בחדא דנזירותא אריכתא קביל עליה היכא דאמר כשער ראשי. ופליג עליה בחדא, דאילו ר' יהודה שני ליה מונה. פירוש דסבירא ליה לר' יהודה דהיכא דאמר כמנין הוי כאילו אמר נזיריות. ואילו ר' לא שני ליה (מינה) [מונה] דבכל ענין סבירא ליה דנזירות אריכתא קביל עליה אם לא פירש נזירות. והשתא יש שלש מחלוקות בדבר. רבנן סברי אפילו לא אמר מנין, כיון דלית ביה קיצותא, מונה נזיריות. כגון כשער ראשי מונה נזיריות טובא. אי נמי היכא דאמר מנין אע"ג דאית ביה קיצותא מונה נזיריות טובא. כמו בכמנין ימות החמה. ור' יהודה סבר דהיכא דאמר מנין אע"ג דאית ביה קיצותא מונה נזיריות. אבל היכא דלא אמר מנין אע"ג דלית ביה קיצותא אינו מונה אלא נזירות אריכתא. ור' סבר דלעולם אינו מונה נזיריות אלא היכא שפירש נזיריות. לשון הקונטרס.
<h2>דף טז:</h2>
[נזיר כ"ג ע"ב] והא אמרינן לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ואת אמרת דעבירה לשמה עדיפא ממצוה שלא לשמה. דמשמע דמצוה [שלא] לשמה גריעא, אלא כמצוה שלא לשמה. לשון הקונטרס. מאי הן נשים שבאהל שרה רבקה רחל ולאה. פירוש דכתיב בכולהו אהל. ומנשים היינו כעין נשים. לשון הקונטרס. שבע בעילות בעל סיסרא כדכתיב. דכתיב בקרא בין רגליה וגו' והא קא מתהניא מעבירה. פירוש נהי דלא קשיא לן דתהרג ואל תעבור, משום דקרקע עולם היתה אפילו הכי קשה למה משבחה הכתוב והיא נהנית מעבירה. ומשני רעה היא אצל הצדיקים, [ובפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"ב] מסיק] בשלמא יעקב רע לו דמזכיר ליה שם ע"ז. אלא גבי יעל מאי רעה הואי. ומשני דשדא בה זוהמא. לשון הקונטרס. ארבעים ושנים קרבנות. פירוש בשלשה מקומות שבעה מזבחות, ופר ואיל בכל מזבח. וזוהי מצוה שלא לשמה. ...לשון הקונטרס.
<h2>דף יט.</h2>
[נזיר ז' ע"ב] לא את הבור ולא את הדות. גבי המוכר את הבית תנן, דלא מכר לא את הבור ולא את הדות. וצריך למוכר ליקח לו דרך לילך לבור ולדות. דקסבר מוכר בעין יפה מוכר. שאם אמר חוץ מאלו דאין צריך [ליקח] לו דרך. משום דלישנא יתירא הוא. דבלא חוץ מאלו לא מכר בור, (וא"ת) ואהני לישנא יתירא לשייר דרך לעצמו. ואף רבנן מצו סברי דאהני לישנא, אלא דלא איצטריך להו גבי בור ודות. אבל משום דר' עקיבא קאמר ליה בהדיא קאמר סבר לה כר' עקיבא. ואע"ג דרב פסק הלכה כחכמים בפרק המוכר, מ"מ סבר כר' עקיבא דאהני לישנא יתירא. לשון הקונטרס. רוצה לומר דדוקא בעיקר המחלוקת, דהיינו גבי מכירת בור ודות, דלא אמר לישנא יתירתא פסק כרבנן דלא מכר. אבל במאי דנימא דלישנא יתירא מהני סבירא ליה כר' עקיבא. תוספת פרץ כהן ונראה לי דלפי מאי דפירש דאף רבנן מודו ביה, אינו צריך לזה עד כאן תוספת.
<h2>דף כ.</h2>
[נזיר ט' ע"א] גמרא. אמרי ב"ש [אומרים] הוי נזיר [ואמאי] מכל אשר יעשה אמר רחמנא. פירוש בני הישיבה היו מתמיהין על מתניתין דב"ש אומרים נזיר, אמאי מגפן היין אמר רחמנא אבל מגרוגרות לא הוי נזיר. אין אדם מוציא דבריו לבטלה. גבי ערך כלי או [פחות] מבן חדש נותן דמיו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ונתן לשם דמים. והכא נמי כיון שאין אדם מוציא דבריו לבטלה נימא אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין. בגמר דבריו אדם נתפס. גבי [ה"ז] תמורת עולה תמורת שלמים, דקאמר דהוי תמורת עולה ושלמים ותרעה עד שתסתאב, ויביא בדמיה, חציה עולה וחציה שלמים, דנתפוס לשון שניהם. והכא נמי נימא תפוס לשון שניהם, וכי אמר מעיקרא הריני נזיר היה דעתו לגמור ולפרש מן הגרוגרות. והוי נדר ופתחו עמו. פירוש פתח היתירו, שמגלה לנו שלא נתכוין ללשון נזירות. תימה, למה לי למימר דבית הלל סברי כר' יוסי, נימא משום דסבר כת"ק דר' מאיר דאדם מוציא דבריו לבטלה. דהא טעמייהו דב"ש אינו אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. ונימא דבית הלל לא סברי הכי. ועוד קשה אמאי קאמר [דב"ש] סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לימא דב"ש סברי כמאן דאמר דתפוס לשון ראשון וגרוגרות ודבילה לאו כלום. ועוד קשה כיון דב"ה סברי כר' יוסי מאי טעמיה דר' יהודה דאמר לכולי עלמא אינו נזיר, הא סבירא ליה לר' יהודה בפ"ב דזבחים [ל' ע"א] דתפוס לשון [ראשון] דקאמר כל [ש]מחשבת זמן קדמה וכו'. לכך נראה לפרש דלת"ק ב"ש סברי כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, משום דלא סגי ליה למימר תפוס לשון ראשון, דלא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים שהן שני דברים, ושייך בהו למימר תפוס לשון ראשון, אבל הכא אין כאן לשון ראשון ולשון שני. שהרי מן הגרוגרות אינו אלא פירושו דהריני נזיר, דגומר דבורו ואומר מן הגרוגרות, [ומשום הכי] שייך לומר דאית להו לבית שמאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והא דקאמר ובית הלל סברי כר' יוסי וכו', הכי פירושה, אפילו סבירא לן בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון, הכא יש לנו לומר כר' יוסי, דגבי ערך כלי ופחות מבן חדש [ערכין ה.] שייך שפיר לומר הואיל ואין ערך לכלי ולא לפחות מבן חודש, דרצה לומר דמים, וקרי להו ערך. אבל הכא אם לנזירות נתכוין, כיון דאמר הריני נזיר למה היה לו לומר מן הגרוגרות. וגם תפוס לשון ראשון נמי לא שייך כדפירשתי שהכל לשון אחד. ולכך יש לנו [לומר] דכ"ע [אפי'] ב"ש כר' יוסי דאמר גבי תמורה, דבגמר דבריו אדם נתפס וכי אמר הריני נזיר היה דעתו לומר מן הגרוגרות [ונדר ופתחו עמו הוא]. כך לשון הקונטרס.
[נזיר ט' ע"א] אלא ב"ש סבירא להו כר' מאיר וכו'. פירוש וכי אמר הריני נזיר, דעתו היה להיות נזיר מן היין, וכשאמר מן הגרוגרות רצה לחזור בו תוך כדי דבור. וב"ש לטעמייהו דאמרי. לקמן דילפינן הקדש מתמורה, ובתמורה אין שאלה ואין חזרה אפילו תוך כדי דבור. ואין שאלה בנזירות דהוי כהקדש, שהוא הקדש גופו דכתיב קדוש יהיה. וב"ה סברי כר' שמעון דתנן ר' שמעון פוטר וכו'. פירוש גבי הרי עלי מנחה להביאה מן [השעורים]. ובסמוך מייתי לה. הכא נמי לא נדר כדרך שאר נודרים, שאין נזירות מן הגרוגרות. וקשיא דאמאי לא קאמר וב"ה סברי יש שאלה בהקדש ויש שאלה בנזירות. ועוד קשה דלרבי יהודה דמתניתין דקאמר דלכ"ע אינו נזיר, דהא לא סבירא ליה כר' שמעון [דהא] בפרק המנחות והנסכים אמרי דר' שמעון כר' יוסי אמרה דאמר בגמר דבריו אדם נתפס, ור' יהודה (היא) הא אית ליה תפוס לשון ראשון בפרק שני דזבחים [ל' ע"א]. וי"ל דר"ל טעם לב"ה שיהא שייך אף לב"ש אליבא דר' יהודה. והשתא ניחא דלא קאמר טעמא דב"ה משום דיש שאלה. כך לשון הקונטרס.
והתוספות פירשוהו בלשון זה, דלכך לא קאמר טעמא דב"ה משום דיש שאלה בהקדש, משום דניחא ליה לאשכוחי טעמא דב"ה דאינו נזיר בלא אותו טעם דיש שאלה בהקדש. שהרי ר' יהודה דאמר אליבא דב"ש דאינו נזיר הרי הוא מודה דסברי ב"ש דאין שאלה בהקדש. וא"כ מאיזה טעם יאמר ר' יהודה דלב"ש לא הוי נזיר מאחר דסברי שאין שאלה. הילכך צריך למימר טעמא למילתיה. ולהכי דחיק תלמודא לאשכוחי טעמא דאינו נזיר גם למ"ד דאין שאלה. וליהוי טעמא כר"ש משום דלא התנדב כדרך המתנדבים. עוד הקשו בתוספות, מאי קאמר וב"ה סברי כר' שמעון, הא אמר ר' יוחנן בסמוך אפילו תימא ד"ה באומר אילו הייתי יודע שנודרין כך וכו'. פירוש שגם ב"ה דמתניתין מודו לת"ק דר' שמעון באומר הרי עלי להביא מנחה מן השעורים דיביא מן החטים הואיל ואיכא למימר דסבור דמתנדבין שעורים כמו מנחת חוטא ומנחת קנאות, ואיכא למימר דלנדר נתכוין. א"כ משמע דב"ה סברי כת"ק דר' שמעון. והכא קאמר דסברי כר' שמעון. וי"ל דה"פ, וב"ה ס"ל כר' שמעון, דר"ל דהכא ודאי יש לתפוס דברי ר' שמעון שלא התנדב כדרך המתנדבים, משום דאף רבנן דר' שמעון מודו בהא, הואיל והכל יודעים שאין נזירות בגרוגרות. כך לשון תוספות.
ופרישת אבא מרי ז"ל קצרה, וכך היא. לאתשולי הוא דקא אתי, לאו דוקא, דלא שייך כאן שאלה. אלא רצה לומר דחוזר בו תוך כדי דבור. והוא סבור שתועיל, כאדם שבא לחכם לשאול על נדרו מחמת חרטה. וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש, פירוש שאמר ככר זה עלי [כקרבן], הוא אסור אפילו היה חוזר תוך כדי דבור. וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות. דנזירות לשון הקדש הוא, כדכתיב קדוש יהיה גדל פרע. וא"ת למה האריך בלשונו כל כך. [ה]לא מיד שהקשה נדר ופתחו הוא הוה ליה לשנויי לאתשולי הוא דקאתי ואין שאלה בהקדש לבד. וי"ל דאי לא אמר אלא לאתשולי קאתי, ולא אמר כרבי מאיר סבירא ליה לא הוה מצי לשנויי כלל. דהיכא אמרינן אין שאלה בהקדש הני מילי כשחל הנדר אבל הכא לא חל הנדר כלל דנדר ופתחו עמו [הוא]. הילכך הוצרך לומר דסבר כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא וכו'. ואם כן חל הנדר. וכשאמר גרוגרות לאתשולי קאתי בתוך כדי דבור, ואין שאלה בהקדש מיד שחל ההקדש. וב"ה סברי כר' שמעון. וקשיא דלמה הוצרך לומר דסבר כר' שמעון. לימא טעמא משום דסבר יש שאלה בהקדש. וי"ל דאי הוה אמר הכי הוה אמינא נהי דאינו נזיר גמור מ"מ נזיר מגרוגרות ליהוי. לכך אמר דב"ה סברי כר' שמעון. לומר דאף מגרוגרות לא הוי נזיר, כיון דלא נדר כדרך המתנדבים. ע"כ.
וקונטרס פירש כן, [נזיר ט' ע"א] וב"ה סברי כר' שמעון אפילו לרבנן דר' שמעון דאמרי גבי האומר הרי עלי להביא מנחה מן השעורים יביאה מן החטים, הכא מודו שאינו נזיר. כי היכא דסבירא ליה לרבי שמעון שלא התנדב כדרך המתנדבים הכי נמי סבירא להו לרבנן [דר"ש] הכא. דהתם איכא למימר דטעה, שהיה סבור שמתנדבים מנחה מן השעורים לפי שראויה למנחת העומר ולמנחת [קנאות]. אבל גרוגרות ודבילה לא שייכי לנזירות כלל לכולי עלמא. הילכך לכולי עלמא לא הוי נזיר לפי שנדר שלא כדרך הנודרים. עוד פירש הקונטרס דדוחק הוא מה שפירשנו, משום דזה הדבר שנאמר, שמפרשים מילתא דב"ה לת"ק משום מילתא דב"ש לר' יהודה, ר"ל שיבקש טעם לת"ק דר' יהודה, כדי שיועיל ליישב דברי ר' יהודה. ועוד אי משום ב"ש לר' יהודה בא לבקש טעם, הרי הוא מצי למימר הכי, וב"ה לא סברי להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והיה מועיל טעם זה לב"ש אליבא דר' יהודה. [ונראה לפרש וב"ה סברי לה כר' שמעון, שהיא נתינת טעם לב"ה אליבא דר' יהודה דאמר] דפליגי היכא דאמר בלבו הרי עלי קרבן, אמאי לימרו ב"ה דאינו (נזיר) [נדור] כיון דאמר בלבו להביא קרבן, וקאמר טעמא משום דסבר כר' שמעון (דאמר) דפוטר התם לפי שלא התנדב כדרך המתנדבים. הכא נמי נדר שלא כדרך הנודרים שאומרים לשון נזירות. וב"ש סברי דשפיר הוי לשון נזירות, שרצה לומר הריני מובדל מן הגרוגרות והכי נמי משמע בסמוך דהיינו טעמא דאינו נדור מן הגרוגרות לב"ה משום דסברי כר' שמעון. אבל אינו צריך לתת טעם לב"ה למה אינו נזיר ונדור משום דאיכא למימר (משום) דסבירא ליה יש שאלה בהקדש ובנזירות. אי נמי משום דלא סבירא ליה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וגם לב"ש אליבא דר' יהודה אינו צריך ליתן טעם, דכמו כן איכא למימר דלא סבירא להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא וכו'. כך לשון הקונטרס.
<h2>דף כא.</h2>
[נזיר י"ח ע"ב] וחכמים אומרים קרבן אחד על הכל. פירוש גם כי נטמא בשמיני קודם שיביא חטאת. לשון אדוני אבי ז"ל. עד שיביא חטאתו. פירוש אבל הביא חטאתו אע"פ שעדיין לא הביא אשמו, אם נטמא מביא קרבן שני. דקסבר אשם לא מעכב. לשון הקונטרס. תוספות, לא מעכב אם לא הביא כלל או הביאו בתשיעי. מ"מ מתחיל למנות מיד שהביא חטאתו. עד כאן. ר' ישמעאל אומר כשם שחטאתו מעכבתו. פירוש להתחיל מנינו. כך אשמו מעכבתו. ואינו מתחיל למנות עד לאחר אשמו, ולא יביא קרבן על טומאתו אלא אם נטמא לאחר אשמו [לשון הקונטרס]. וקשיא (ל"ה) דלעיל אמר רב חסדא לרבי אם נטמא בשביעי וחזר ונטמא בשמיני הרי יצא לשעה הראויה להביא קרבן, ויתחייב קרבן על כל אחת ואחת. מנא ליה דרבי לימא דלאו כרבנן ודלא כר' ישמעאל דבעו עד שיביא חטאתו או חטאת ואשם. וי"ל דלישנא במילתיה דרבי משמע ליה הכי, מדאמר וקדש ראשו ביום ההוא ביום הבאת קרבנותיו. ומדסתם דבריו ולא פירש עד שיביא חטאתו ואשמו אלמא מיד שמתחיל יום הבאת קרבנותיו אית ליה דמונה. כך לשון הקונטרס.
<h2>דף כג.</h2>
[נזיר ל"א ע"א] בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש. פירוש כדמפרש ואזיל. כיצד שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש. פירוש אותו לבן שיצא ראשון. ובגמרא מפרש טעמא. לשון הקונטרס. ובתוספות פירשו שיש מפרשים שחור שיצא שני. אך לפירוש ראשון יש סעד בגמרא דינר של זהב וכו' וחבית של יין וכו'. ופירשו הקונטרס והתוספות דצ"ע למה לי תלתא בבי. תוספת פרץ כהן, ונראה דנוכל לאצרוכי להו משום דבין שור שחור ללבן ליכא טעות כולי האי דהכל מין אחד. ומה לי אם שחור הוא אם לבן הוא, כיון דשניהם שוורים נינהו. אבל דינר זהב וכסף שני מינין נינהו. וגם יש חשיבות הרבה בשל זהב מבשל כסף. ובכה"ג דאיכא טעות יתירא אימא דלא לימרו ב"ש דליהוי הקדש. ואי אשמעינן דינר כסף וזהב דאכתי ליכא כ"כ טעות כמו בחבית של יין ושל שמן. משום דדינר זהב וכסף, נהי דתרי מיני נינהו, מ"מ שם דינר ושם מטבע איכא לתרווייהו. ומאחר דחד שמא אית להו לא הוי כ"כ טעות גדול כ"כ כמו יין ושמן דתרי מיני נינהו, ותרי שמות להן דזה קרוי שמן וזה יין. ושם החביות נטפל להם ולא עיקר. ונימא דאשמעינן בבי בתרייתא להודיעך כחן דבית שמאי וקמייתא כחן דבית הלל. עד כאן תוספת.
[נזיר ל"א ע"א] וסברי ב"ש דהקדש בטעות לא הוי הקדש. כדאמרינן דטעמא דב"ש לא הוי משום דסבירא (ליה) [להו] דהקדש בטעות הוי הקדש. והא תנן בפרקין מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו וכו'. לקמן [ע"ב] בפרקין נפרש לה בע"ה. שאל לחכם והתירו לדברי ב"ש אין שאלה בנזירות, כדאמרינן בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות [לעיל ט' ע"א], וכדמשמע במתניתין לקמן דהיו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדו וכו'. והשתא הוי פירוש נשאל לחכמים והתירו, כגון שנדר בנזיר ואינו יודע אם הזיר עצמו בלשון נזירות אם לאו. והתירו, שאמר לו החכם שלא אמר לשון נזירות. היתה בהמה מפורשת תצא ותרעה בעדר. פירוש עם שאר בהמותיו שהן חולין גמורין. אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש בטעות ותצא ותרעה בעדר. כלומר אם כן חזרתם מדבריכם, שהרי שמענו מכם גבי שור שחור דרישא דהקדש בטעות הקדש. תוספת פרץ כהן, ואם כן צריך לפרש ותצא ותרעה בעדר בתמיה. כלומר אם כן איך תאמרו דתצא ותרעה בעדר מאחר דאית לכו דהקדש בטעות הקדש. הא לא גרע מהקדש בטעות. עד כאן תוספת. ומייתי דמכלל דשמעינן ברישא דמתניתין גבי שור שחור דהקדש בטעות, ודמכלל דסברי ב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש. ומשני ב"ה הוא דקא טעו, דסברי דטעמא דב"ש משום הקדש טעות, ואמרי ב"ש טעמא לאו משום הקדש בטעות הוא אלא טעמא דידן משום דראשון לשחורים קאמר. והאי דקרינן ליה הקדש בטעות משום דאטעיה לדבוריה. ומיהו בסיפא דהך משנה לא השיבום כן, אלא אמרו להם ב"ש אי אתם מודים שאם קרא לתשיעי עשירי. וי"ל (דהיינו) [דהיו] משיבין להם למאי דקא טעו. וכה"ג אשכחן בריש נדה [ג' ע"א] דקאמר ולמאי דקא טעית ואקשית לי קופה לזו יש שולים ולזו אין שולים. ת"ש היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן. מתניתין היא ובפרקין היא. ופירושה שהם ששה בני אדם, ואמר אחד מן הששה הריני נזיר שזה פלוני נזיר. כלומר אם זה פלוני ראובן נזיר. והשני אמר אם אין זה ראובן נזיר הריני נזיר. והשלישי אמר לשני הראשונים הריני נזיר אם אחד מכם נזיר. והרביעי אמר לשני הראשונים הריני נזיר אם אחד מכם אינו נזיר. והחמישי אמר לשנים הראשונים הריני נזיר כאשר [הוא ה]אמת ששניכם נזירים. והששי אמר על כולכם הריני נזיר כאשר כולכם נזירים. ופירשו בתוספות דהאי [ד]לא נקט אחד שאמר הריני נזיר שאין כולכם נזירים, יתישב למסקנא, שאין לנו לסתור מה שהוציא בשפתיו, לפי שסבור הוא לומר אמת. אבל אם אמר שאין כולכם נזירים בהא ודאי לא טעי. דאותו שנתקיימו דבריו למה לא יהא נזיר. כך לשון תוספות. ב"ש אומרים כולם נזירים. פירוש כל הששה שהתפיסו הנדר כך אלמא דסברי ב"ש דהקדש בטעות הוי הקדש. דהכא דנזירות בטעות הוא, שלא נתקיימה מחשבתו של אחד מהם ואפילו הכי סבירא להו לב"ש שהוא נזיר. והכי נמי הוי טעמא דשור שחור משום דהקדש בטעות גמור הוי הקדש. לשון הקונטרס. והתוספות פירשו כך, דאית להו לב"ש דנדר והקדש בטעות הוי נדר. וההוא דהכא יש לנו לומר שכולם טעו. שהראשון והשני סבורים לומר אמת. שלישי ורביעי אומרים אמת ואחרי שאמת הדבר לב"ש ששנים הראשונים נזירים. [כ]לומר דמאחר דמשוי להו ב"ש נזירים אע"ג דהם טעו מ"מ קסבר דהוו נזירים, החמישי שאמר הריני נזיר כאשר שניכם נזירים, הרי הוא נזיר. ואחרי שחמשתן נזירים, הששי שאמר הריני נזיר כאשר כולכם נזירים אומר אמת. והא הכא הקדש בטעות הוא וקא תני כולם נזירים. לשון תוספות. ומשני, אמרי הכא סברי ב"ש הקדש בטעות הקדש התם לא. פירוש מההיא דנזירין איכא למשמע לב"ש דסברי הכי. דהתם ודאי נזירות בטעות הוא, וקאמרי כולן נזירין (איכא למשמע לב"ש דסברי הכי. דהתם ודאי נזירות בטעות היא וקאמר כולן נזירין) הם משום דכולן לנזירות [נתכוונו], שכל אחד היה סבור שהוא כדבריו וקא גמר בדעתו להיות נזיר בכל ענין. ומה שאמר שאיש פלוני נזיר [לפי שהיה סבור שהוא כדבריו] וגמר בדעתו להיות נזיר בכל ענין. ודמי שפיר לתמורה שאמר שור שחור שבביתי יהא תמורה על זה וחזר ואמר מיד כסבור הייתי לומר לבן, הוי השחור תמורה. שאנו מקיימין מה שאמר בפיו אע"פ [שלא היה לבו] לכך הכא נמי נקיים מה שאמר בפיו הריני נזיר, אע"פ שאמר לנו שהיה סבור שאיש פלוני זה נזיר. התם לא [פי']. אבל ההיא דשור שחור לא הוי משום הקדש בטעות, דהא ליכא לפרושי הכי כדפרישית לעיל דלא דמי לתמורה. אלא משום דדבור משמע ראשון לשחורים, כדמפרש רב פפא. לשון הקונטרס.
ובתוספות פירשו כך, דהתם גבי הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר והריני נזיר שזה איש פלוני [אינו] נזיר, יש לנו לומר דבכל ענין דעתו להיות נזיר. ומה שאמר כן לא לבטל מה שאמר הריני נזיר אם לא יתקיימו דבריו נתכוין, אלא לפי שהיה לו פשוט שכדבריו כן הוא אמר כן. אבל הכא גבי שור שחור שיצא מן הבית ראשון, דמיירי בדבר העתיד לבוא, לא שייך לומר כמו כן דבכל ענין גמר בדעתו שיהא הראשון שיצא מן הבית אם הוא לבן [אם הוא שחור] נתכוין, (אלא) לפי שהיה לו פשוט שיצא משום דאין לנו לומר כן משום וכי נביא הוא לדעת העתידות. אלא ודאי יש לנו לומר שכונתו במה שאמר שחור, דדוקא אם יתקיימו דבריו יהא הקדש ואי לא לא, וכשיצא לבן דאינו הקדש. ואיכא לדמויי ליה לומר הרי זו תמורה לחצי היום דאינה תמורה. דאין בידינו לשנות מה שהוציא בשפתיו. וע"כ צ"ל דמאי דאמרי ב"ש דכשיצא ראשון לבן דהוי הקדש הוי טעמא כדקאמר רב פפא לעיל. דלכך אמר ראשון לכשיצא שחור בראש השחורים, סבירא להו לב"ש דאז נתקיימו דבריו, דיש במשמעות [לשונו] שור שחור שיצא מביתי ראשון לשחורים. וי"מ הכא סברי ב"ש דהקדש טעות הוי הקדש דרוצה לומר דודאי מההיא איכא למידק דסברי ב"ש דהקדש בטעות הקדש. אבל [התם] לא, כלומר מהא ליכא למשמע מינה דסברי ב"ש דהקדש טעות [הוי הקדש]. משום דאיכא לפרושי מתניתין כדמפרש לה רב פפא, פירוש ובא התלמוד אליבא דרב פפא או רב פפא עצמו לחזור בו ממה דאמר מעיקרא דאמר רב פפא דלית להו לב"ש דהקדש בטעות הקדש. אלא דלעולם אית ליה לרב פפא דסברי ב"ש דהקדש בטעות הקדש, ואם אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הקדש ויצא לבן שיהא הלבן הקדש כדס"ד מעיקרא קודם מלתיה דרב פפא. אלא דרב פפא לא בא לומר אלא דמכח מתניתין לא מצינן לאוכוחי דאית להו לב"ש דהקדש בטעות הקדש, משום דאיכא לפרושי למתניתין כדמפרש לה. אבל מכח מתניתין דהריני נזיר וכו' שמעינן דאית להו לב"ש דהוי הקדש. וקשיא להרב רבינו יצחק מאייורא על זה הפירוש, דאיך נאמר דרב פפא חוזר בו משיטתו הראשונה. והרי מכח קושיא דמה [אילו] אמר הרי זו תמורה לחצי היום וכו' הוה מפרש רב פפא למתניתין כדפירשה. ומנא לן למימר דיחזור בו ושאין לחוש על מוצא שפתיו. והא קשה דמה אילו אמר הרי זו תמורה לחצי יום, כדפריך רב פפא מעיקרא.
עוד פירשו בתוספות דבפרק יש נוחלין [ב"ב ק"כ ע"ב] אמרינן דאתיא ג"ש דזה הדבר לומר דיש שאלה בהקדש. פירוש דיוכל לשאל לחכם ולהתיר לו בחרטה מה שהקדיש. ודייק לב"ש דאמרי דאין שאלה להקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש בטעות הקדש מאי איכא למימר. יש לפרשו בין לאביי בין לרב פפא כפשטיה, דמייתי דאית להו לב"ש דהקדש בטעות הקדש, דהכי סבירא להו לרב פפא ולאביי דסברי בית שמאי דהוי הקדש, דילפי מתמורה. והואיל דילפי מתמורה נימא דיהיה לרבות שוגג כמזיד כר' יוחנן [ד]אמר כסבור [לומר] שחור ואמר לבן דלא בעינן פיו ולבו שוין, והרי אם הקדיש בהמה ובא לחכם ונשאל לו בחרטה אף כי מתחרט ואמר אדעתא דהכי לא נדרי אין לחוש לדבריו דלא בעינן פיו ולבו שוין (כדי) [כמו] לענין תמורה. ולכך אין שאלה בהקדש. אבל ב"ה לא ילפי מתמורה, ואם הקדיש שור שחור וכסבור שהוא לבן אינו הקדש הואיל ובההיא שעתא אומר שטעה. ונראין דכמו (ו)כן אם הקדיש בהמה ואחר כך בא להתחרט דצריך חרטה והתרת חכם, ונשאלין לו דיש שאלה בהקדש. וב"ש דאמרי דאין שאלה בהקדש, אע"ג דמודים דבשאר נדרים יש שאלה, משום דגזירת הכתוב [היא] שתועיל (חרטת) [התרת] חכם, כדמשמע התם, מכל מקום הקדש ילפי מתמורה דהקדש בטעות הוי הקדש. ולכך אמרי אין שאלה בהקדש. וגם גבי נזירות משמע דאית [להו] [ט' ע"א] דנזירות בטעות הוי נזירות. וא"ת אם כן הא דתנן מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם והתיר, נימא דתיתי דלא כב"ש. דהא אית להו דאין שאלה בהקדש ובנזירות כדפי' לעיל. וי"ל דלב"ש נימא דמיירי דבא לישאל לחכם על כינוי אחד או על יד אחד שאמר ונדר בו ובא לישאל אם יש בלשונו לשון יד או לשון כינוי. ובהכי סברי דנשאלין לו. אבל אם נדר כהוגן ודאי אין לו תקנה על ידי שאלת חכם לב"ש. עד כאן תוספות.
<h2>דף לא.</h2>
[נזיר ה' ע"א] מבתי ערי חומה. דכתיב ימים תהיה גאולתו. ור"ל שנים עשר חדש, כדכתיב בתריה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה. לשון הקונטרס. מאי טעמיה דר' דיליף מבתי ערי חומה. הוי, כמו אמר מר. לשון הקונטרס. אין ימים פחות משנים. פירוש דכתיב ימים תהיה גאולתו, שאינו יכול [לגאול] קודם שני ימים. והכא נמי נימא דאבשלום היה מגלח כל שני ימים. לשון הקונטרס. תוספת פרץ כהן, וקשיא דהא אמרינן כל היכא דאיכא לאקשויי לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן. הכא נמי כיון דאיכא למעבד ג"ש לחומרא יש לנו לעשותה לחומרא. וכי תימא דגבי ג"ש לא שייך למימר הכי, משום דאין אדם דן ג"ש אא"כ למדה מרבו. אם כן אם שנאה לקולא, עשה לקולא. וא"כ מאי פריך, והא ר' הוא דאמר וכו'. לימא דר' הוה גמר לג"ש הכי. אלא צ"ל דס"ל דר' גמרה לג"ש לימים ימים דבתי ערי חומה סתם. ולהכי פריך אימא דגמיר לה לשני ימים. וא"כ לעולם קשיא דמאי פריך, והלא יש לנו לעשות קודם הג"ש לחומרא ולומר דאינו מגלח בפחות מי"ב חדש, משנעשה לקולא, לומר דמגלח בכל ב' ימים דהוי לקולא. ואין לומר דחומרא היא מפני שיביא קרבנות, דזה אינו, (דאם כן) [דכיון] שאינו חייב לגלח אלא הרשות בידו לגלח, ואם ירצה לא יגלח. ואם כן קולא היא אם נאמר שאם ירצה יגלח כל שני ימים משנאמר דלא יוכל [לגלח] עד י"ב חדש. ונראה לי דפריך משום דיש לנו לעשות הג"ש טפי משני ימים, משום דאמאי דאמר שאינו יכול לפדותה קודם שני ימים חזינא ליה מגופיה דקרא דימים, דמיניה גמיר ג"ש. ודקאמר אין ימים פחות משנים, אם כן מגוף משמעות ימים חזי ליה. אבל מאי דאמר שיוכל לפדותה עד י"ב חדש, מימים לא הוה חזי ליה, אי לא דגלי קרא עליה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, דמשמע מיניה שיש בידו לפדותה כל השנה. אבל אי לאו הכי הוה אמינא שאינו יכול לפדותה כי אם שני ימים, משום דמיעוט ימים שנים. וכיון דחזינן שני ימים ממשמעות הפסוק, דגמירא לה ג"ש, ושנים עשר חדש לא חזינן אלא מגילוי דקרא דואם לא יגאל, יש לנו לעשות הג"ש למאי דמשמע פשטיה דקרא. ומשני הא ג"ש משום כובד גמירי, כדכתיב [שמואל ב' י"ד] כי כבד עליו גלחו, ובשני ימים ליכא [כובד], לכך דין הוא שנדרוש הג"ש כפשטה דימים תהיה גאולתו דאיירי בשנה כדסמיך ליה וכו'. ואימא שתי שנים. דג"ש גמיר מתיבת "ימים ימים". ואיני יודע מאיזה ימים, ולהכי פריך דאימא שתי [שנים], כדכתיב שנתיים ימים. וניחא דהוי השתא לחומרא. ואימא שלשים יום. וקשיא דהוי קולא למאי דפרישית. ונראה לי דפריך, דכיון דמשום כובד גמיר ג"ש, אית לן למיגמר מהאי קרא, דמעת דהיה לו כובד יגלח. ועוד דיש לנו לומר שיגלח לשלשים יום, שכן סתם נזירות שלשים יום. ואם כן אין לנו לחלק (זה) [בזה בין] נזיר עולם, [לסתם נזירות], שאע"פ שחלוק הוא שאינו מגלח לגמרי מ"מ בכל מה שנוכל להשוותו לנזירות סתם יש לנו להשוותו ולומר שיגלח לסוף שלשים יום. ומשני דנין ימים וכו'. ואימא מהכא מימים ימימה תלכנה וגו', דר"ל שלשה חדשים, כדכתיב ארבע פעמים. וקשיא דאכתי הוי לקולא. ונראה לי דמקשה משום דס"ד דטפי אית לן למיגמר מהאי קרא, משום דדמי לקרא דאבשלום דכתיב גבי ימים לימים, הכא נמי כתיב מימים ימימה, דהוי כמו לימים, דאמרינן [יבמות י"ג ע"ב] כל תיבה הצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה, והוי כמאן דכתיב לימים. אם כן יש לנו [ללמוד] ממנו יותר ג"ש, משום דדמו בתיבות. ולהכי משני דנין ימים מימים ולא מימימה. דכיון דכתיב ימימה לא ילפינן מיניה. עד כאן תוספת.
